מבוא ונקודות ציון מרכזיות בהתפתחותה של כלכלת סין ובעיות הסביבה הנלוות לכך בשלושת העשורים האחרונים

 

* מבוא זה הינו חלק מעבודת מחקר שהוגשה לד"ר אבי אבנשטיין מהאוניברסיטה העברית בקורס "נושאים בכלכלת סביבה". לקריאת העבודה המלאה ניתן ליצור קשר

 

סין הינה אחת מהכלכלות הגדולות בעולם, ויש הצופים כי תהפוך לכלכלה הגדולה ביותר תוך מספר שנים. בעשורים האחרונים, מאז תקופת הרפורמות של דנג סיאו-פינג, יודעת סין צמיחה עצומה. עם זאת, צמיחה זו איננה נעדרת פגיעה חמורה ולעיתים אף בלתי הפיכה בסביבה. בעיות הסביבה בסין כה חמורות עד כי לעיתים הן פוגעות בהישגי הצמיחה עצמם. במבוא זה נתחקה אחר נקודות הציון המרכזיות בכלכלתה של סין בעשורים האחרונים, ובד בבד בבעיות הסביבה המרכזיות הנלוות לכך. נתחיל מסקירה כללית, ואחר כך נעבור לבעיות הסביבה בחקלאות, ובפרט באלו הנגרמות עקב השימוש המרובה בדשן כימי.

            כלכלת סין בתקופה שלאחר מותו של יושב הראש מאו הייתה במצב רעוע. המעורבות הממשלתית בכלכלה הייתה גבוהה מאוד, ללא סחר חוץ, הון זר כמעט ולא היה קיים במדינה, והצמיחה הייתה נמוכה עד מאוד ולא נתפשה כמטרה בפני עצמה. דנג סיאו פינג הבין בסוף שנות ה-70 כי סין משגשגת משמעה סין בעלת כלכלה יעילה וטכנולוגית. כך החלו רפורמות שדגלו במתן תמריצים ופעולת כוחות שוק בכלכלה. כחלק מהרפורמות בוטלו בשנת 1981 הקומונות, והבעלות על הקרקע החקלאית חזרה לידי המשקים המשפחתיים. מהלך זה כונה "המהפכה האגררית השנייה". היה זה סיום הקולקטיביזם. ברבים מהמחוזות התהליך צמח מלמטה ולא בהכרח הוכתב על ידי קובעי המדיניות. ביטול זה של הקומונות "שחרר" מיליוני חקלאים והביא לשיפור רב ביעילות העבודה. עם ביטול הקומונות החקלאי יכל לחשוב גם על מושג הרווח מעבודתו, ולייצר יותר. אידיאולוגית, הנהגת סין הייתה כמעט מאז ומעולם מחויבת לסיפוק עצמי של דגנים, ואיפשרה גידול כמות קבועה של דגן בכל זמן נתון. בעקבות הרפורמות ייצור הדגנים עבר למצב של שוק חופשי למדי, אשר נכנסו בו גם שיקולי רווח והפסד של החקלאים.

            צעד נוסף ברפורמות היה ההחלטה על הקמת איזורים כלכליים מיוחדים (SEZ) בראשית שנות ה-80. איזורי החוף הללו זכו לתמריצים על מנת למשוך השקעות זרות. כך, האמין דנג, עידוד הפעילות המקומית תסייע לכלכלה הלאומית כולה. איזורים אלו משכו מיד עם פתיחתם מהגרים רבים מאיזורי הכפר הסמוכים, תופעה אשר הלכה וגדלה עד שזכתה לכינוי "האוכלוסיה הצפה" ("the floating population"). אוכלוסייה זו אחראית במידה רבה לצמיחה המהירה בערים, ובסין כולה. מדיניות "הדלת הפתוחה" של דנג הובילה לתוצאות מרשימות. התוצר לנפש עלה, ההכנסה הממוצעת זינקה, וסין שמרה מאז על קצב צמיחה של כמעט 10% בשנה. מכלכלה אוטרקית כמעט לחלוטין, הפכה סין למגנט להשקעות זרות ולבעלת יתרות מט"ח מהגדולות בעולם.

            כשם שהצמיחה הסינית הינה חסרת תקדים, כך גם בעיותיה הסביבתיות מנפצות כל תקדים אחר. על סין נאמר כי היא "נחנקת מהצלחתה שלה". בעיות הסביבה בסין חמורות מאין כמותן, ואינן נחלתה בלבד. גשם חומצי ביפן ובקוריאה מקורו בסין, וזיהום אוויר מעל לוס אנג'לס שבארה"ב מקורו בה גם כן. גם בסין פנימה ישנן בעיות חריפות. שיעור החומר הלא שרוף באוויר גבוה בהרבה מעל הטווח הסביר, כמו גם מחסור חמור במים, מידבור נרחב, בירוא יערות, מחלות סרטן מתפשטות, והגירת אנשים מאדמתם עקב בעיות אקולוגיות. מעדות אישית, מספר הימים בהם ניתן לראות שמיים בהירים בערי ענק כבייג'ינג, שנגחאי או טיאנג'ין הינו נמוך למדי. ניתן להעריך את סך הנזק הסביבתי כשווה לכ-8%-18% מהתוצר, כלומר, אפילו האומדן הנמוך מעיד על נזק סביבתי השווה פחות או יותר לקצב הצמיחה. זהו מהלך אירוני, כיוון שבעיות הסביבה הנלוות לצמיחה, מגבילות את הצמיחה עצמה, שזו השאיפה המרכזית של הנהגת סין. הקפיצה של ראשית תקופת הרפורמות הסתיימה, ובעיותיה הסביבתיות של סין דומות כעת לבעיותיה של כל מדינה מתפתחת, אך עם מגוון רחב במיוחד.

            הממשל הסיני פועל למען שינוי המגמה הסביבתית, אך נתקל בבעיות רבות. כך למשל מונה שר לאיכות הסביבה בשנות ה-80, אך משרד זה הינו חסר סמכות כלפי הנהגת הפרובינציות, ודבריו מתקבלים בגדר המלצות בלבד. בנוסף, הפגיעות האקולוגיות חוצות לרוב גבולות מנהליים, מה שמקשה על הטיפול בבעיות. זוהי "בעיית הטרמפיסט", כאשר כל מחוז מעוניין שהאחר יטפל בבעיה. בנוסף, סגירת מפעל מזהם נוגדת את הרוח הכללית אליה צועדת כלכלת סין, הצמיחה. ההנהגה אמנם מבינה כי עליה לצעוד בכיוון של צמיחה מבוקרת יותר אשר מגינה על הסביבה, אך ללא הצלחה מרובה. מחירי החשמל, המים והדלק נמוכים, גם עבור מזהמים כבדים. בנוסף, פקידים מקומיים, אם מתוך שחיתות ואם מתוך צרכים פוליטיים, מתעלמים מצווים של הממשל המרכזי וממשיכים לסייע למזהמים. בנושא "סביבתי" אחד הנהגת סין מאוחדת כולה, וזוהי מדיניות הילד היחיד שראשיתה ב-1979. בשנה זו כ-65% מהאוכלוסייה היו תחת גיל 30, מה שעלול היה להביא לפיצוץ אוכלוסין אדיר ולרעב בדור הבא ולסכן את סין כולה. המחלוקת לגבי מדיניות זו הינה רק על דרך אכיפתה ומידת חריפותה, וכך למשל בכפר הותרה הולדת בן לאחר בת ראשונה. (עוד על מדיניות הילד האחד כאן)

            התהליך שעבר על המגזר החקלאי הסיני מעניין ומגוון. מחד, ביטול הקומונות הביא לבעלות של החקלאי על אדמתו ותוצרתו, ויחד עם שיפורים טכנולוגיים תפוקת הדגן יותר מהכפילה עצמה בתקופה שבין 1952 ו-1992. מנגד, ישנם תהליכים רבים הגורמים לירידת מעמדו של החקלאי בסין, ותעיד על כך מגמת ההגירה רבתי מן הכפר אל העיר. כך למשל, חלק החקלאות בתוצר פחת מכ-50% בשנות ה-50 לכ-18% ב-1998. גורמים רבים "דוחפים" את הכפריים אל העיר. בין גורמים אלו ניתן למנות את המחסור בשטח האדמה הראויה לעיבוד בכלל, ואת יחס האדמה-איכר הנמוך מאוד בפרט. האדמה המעובדת כוללת רק 10.3% משטח אדמת סין כולה. יחס גודל אדמה פוריה לאדם ירד מכ-3 mu לכדי 1.33 mu (הממוצע העולמי הינו כ-6 mu לאדם) ויחס אדמה פוריה לחקלאי הינו כ-5 mu.

            סוגיה אשר מעניינת לדיוננו היא כמות החקלאים הנדרשים על מנת לקיים את החקלאות הסינית. נבדיל בין מי שמוגדר כ"כפרי" מתוקף רישום האוכלוסין שלו (כחלק ממערכת ה-Hukou), ובין חקלאי אשר עוסק בפועל בחקלאות. לכן, טענה נפוצה כי בסין 900 מיליון חקלאים הינה שגויה. ב-1995 לפי אומדן אחד היו בסין 860 מיליון כפריים, וכ-323 מיליון חקלאים. אומדן אחר מדבר על כך שבשנות ה-50 היו כ-150 מיליון חקלאים, מספר אשר גדל כעבור שלושה עשורים לכ-460 מיליון. בכל מקרה מדובר על מספר עצום, וישנם פקידים סינים הטוענים כי מספר אדיר זה של החקלאים עלול להוות בעיה עתידית גדולה. אם נשתמש בשיטת חישוב התפוקה השולית של החקלאי הסיני והשוואתה לעלותו השולית של העובד, הרי שישנו עודף רב במספר החקלאים, ומספרם הגבוה בהחלט מהווה גורם נוסף ה"דוחף" את החקלאים מן הכפר אל העיר. סוגיה זו מעניינת לדיוננו, כיוון שמבחינה זו ניתן לראות את תנועת המהגרים מן הכפר אל העיר כגורם חיובי ואף חיוני לכלכלה הסינית.

            סיבה נוספת הנמנית כגורם להגירה מן הכפר אל העיר היא השיפור הטכנולוגי בייצור החקלאי ובכלל זה השימוש בדשן הכימי. הדשן הכימי הינו הגורם הבודד המשפיע ביותר על חקלאות המזון בעולם בשלושים השנים האחרונות. אין פלא שסין, כבעלת 20.3% מאוכלוסיית העולם אך בעלת רק 10% מסך האדמה הראויה לעיבוד, ואשר רואה את ייצור המזון האוטרקי כמטרה נעלה, הינה היצרנית והצרכנית הגדולה בעולם של הדשן הכימי. הדשן הכימי מאפשר תפוקות גבוהות יותר של דגן מאשר דשנים אורגניים, אך גם מזיק הרבה יותר לסביבה, ומוביל לירידה בכמות השטח הראוי לעיבוד. ירידה זו בכמות השטח הראוי לעיבוד עלולה להיות דרמטית בטווח הרחוק. ניתן לראות קשר חיובי ישיר בין מידת השימוש בדשן כימי ובין כמות המזון המיוצרת, אך עם זאת גודל ההשפעה הולך ופוחת מעשור לעשור. זהו אותו אפקט של "התמכרות" לדשן, המביא משנה לשנה לשימוש גובר והולך בו, אך עם תוצאות הולכות ופוחתות, הן עקב הפגיעה באדמה, והן עקב ההסתמכות המוגזמת על הדשן. יתרה מזו, יש הטוענים כי החקלאים הסינים משתמשים בדשן הרבה מעבר לנקודת מיקסום הרווחים שלהם, וכי שימוש יתר זה מקטין את רווחיהם. מבחינה זו שימוש מועט יותר בדשן יגביר את רווחי החקלאים, ובנוסף יקטין את הנזק הנגרם מכך.

            על מנת לצמצם את השימוש הגובר בדשן כימי יש לנסות ולאתר את הסיבות לשימוש רב זה. בעבודה זו אתמקד בשאלת הקשר בין תנועת ההגירה מן הכפר ובין השימוש בדשן, ואבחן שתי נקודות הנוגעות לשאלה זו. הראשונה היא מידת ההשפעה של הכנסת (שכר) החקלאים על מאפייני הגירתם ועל מידת שימושם בדשן. השנייה הינה הקשר בין יחס העובדים הנשארים לעומת העוזבים, ובין מידת השימוש בדשן. ישנה הטענה כי כיוון הקשר הוא הפוך, וכי השימוש הרב בדשן הכימי הוא המעודד את ההגירה מן הכפר אל העיר. השימוש בדשן משפיע לפי טענה זו על ההגירה בשתי דרכים. האחת היא עקב הירידה בשטח הראוי לעיבוד כתוצאה מזיהום האדמה ו"דחיפת" האיכרים בעקבות זאת אל העיר. השנייה היא דרך השיפור בתפוקות החקלאיות, לפחות בטווח הקצר, אשר מאפשר שיחרור ידיים עובדות מהחקלאות ומאפשר הגירה אל העיר. עם זאת, בעבודה זו אבחן את השפעת ההגירה על השימוש בדשן, ולא להיפך, כיוון שלטעמי בטווח הארוך השפעה זו עלולה להיות מכרעת בבעיות הסביבתיות הקיימות בסין. ההגירה המביאה לשימוש גובר והולך בדשן, יחד עם הירידה בשטח הראוי לעיבוד הנלווית לכך, עשויות להכניס את המגזר החקלאי בסין לסחרור מסוכן, אולי עד לרמה בה כמות השטח הראוי ומספר החקלאים הנותרים בכפר לא יוכלו לספק את כל צרכיה של סין.