שינג'יאנג- דרך המשי בין סין ומרכז אסיה

פרקי מסע לצפון מערב סין, מחוז שינג'יאנג, קיץ 2007.

שינג'יאנג. המחוז הצפון מערבי של סין הגדולה. "למה באת לכאן?" שאלו אותי לפעמים מקומיים דוברי אנגלית. האמת, איך אפשר להסביר את התחושה שמכה בך בתחתית הבטן, מערבבת לך אותה, את אותו דבר שגורם לך לקחת רכבת לכיוון הזה ולא ההוא, רק מפני שזה מרגיש נכון? נכון יותר? יש מטיילים שקוראים לזה אינסטינקט. טהור. הכל פרט להיגיון משחק כאן תפקיד. אתה שומע על מקום, ממטייל אחר או סתם פותח מפה, וכעבור יום אתה בדרך. החופש המוחלט, קוראים לזה אחרים. שום דבר ואף אחד לא מגביל אותך, ואתה פשוט עושה את זה. הלא "הטיול הגדול" הוא דבר נפרד לגמרי מ"החיים האמיתיים", או לפחות יש אקסיומה כזו, והחלטות ש"שם" אתה מחליט ברגע אחד של זיכוך דעת, "כאן" אתה תתלבט, תחשוב, תראה מה "הולך", ואז תחליט. מהראש. לא מהלב. או נכון יותר, מאותו אזור עלום שם למטה, קצת בפנים, של הבטן.

וכך הגעתי לשינג'יאנג. מהבטן. לא קראתי דבר על המקום לפני כן. "איך אתה לומד על מדינה?" שאל אותי אבא שלי פעם בשיחת טלפון. אני נוחת בה. חי אותה.

רכבת צ'נגדו- טורפאן. 45 שעות. יצאתי לסיבוב על הרכבת, לשרוף קצת קלוריות ולזוז קצת. אני אמנם ישן בקומה השלישית ב"הארד סליפר", כך שאני נמתח מעט כל פעם שאני עולה או יורד, אך עדיין, נסיעה ארוכה. הקרון שלי שני עם כיוון הנסיעה. אני עובר קרון ועוד קרון ועוד קרון. מהרמקולים מתנגן לו סטנד אפ סיני, מדי פעם הנוסעים מגחכים. הארד סליפר, שלוש קומות של מיטות, על העליונה אפשר רק לשכב, קרובה מדי לתקרה. קרון, שירותים, הפסולת הולכת אל הפסים, מעבר, עוד קרון וחוזר חלילה. קרון הסופט סליפר. תאים סגורים לארבעה, המקום היחידי, פרט לתא השירותים, בו ניתן לקבל מעט פרטיות. לעיתים טיסה זולה יותר ממאות היואנים שמשלמים בשביל התא הזה. כאן ישנים אלו שיכולים להרשות את זה לעצמם. בסין יש כסף, הרבה כסף, עם פערים גדולים מאוד בחברה, חיזוק לאלו הטוענים שהבועה הסינית, אוטוטו, תתפוצץ בקול גדול. רק עוד רגע, מיד אחרי האולימפיאדה. קרון מסעדה. כאן יושבים אלו שאוהבים את הסטייל. כאן לא אוכלים נודלס בקופסת פלסטיק עם מים רותחים מהמיכל שנמצא בקצה של כל קרון. כאן אוכלים אורז חם, ביצה עם עגבניה, טופו, שותים בירה, ומעשנים לא רק במעבר הצר והצפוף שבין הקרונות. עוד אצטרך לשבת כאן, לראות איך זה מרגיש. מדבר הגובי חולף במלוא הדרו מהחלון, מדבר ועוד מדבר ועוד מדבר. תאמינו לי אם אומר שהנגב יותר יפה? קרונות הישיבה. "הארד סיט". מתגנבת למוחי המחשבה על כמה מסכנים הם אלו שיושבים כאן כל הזמן הזה. אך הלא לצ'נגדו נסעתי גם אני כך, והפעם בחרתי במיטה רק מתוך פינוק. ילדים ישנים בידי הוריהם, או פרוסים על שני מושבים פנויים. איש דחוס מתחת לצמד מושבים, מספיק קטן כדי להשחיל עצמו, ישן על הרצפה. אל תדאג, אף אחד לא יפריע לך שם. במעברים המולה, אנשים ישנים על ערמת עיתונים או על תיקיהם, או מעשנים. משחקים "מא-ג'ונג". אחרי כמה קרונות ישיבה אני מגיע לקצה. "המעבר אסור". אני מציץ, קרון דואר. הילדים בקרונות או שצוחקים או שפוחדים ממני, מערבי עם עיניים עגולות, מכנסיים קצרים, רגליים שעירות, זקן עבות ושיח על הראש. כשעליתי לקרון שלי והתמקמתי, ילד קטן ראה אותי ונבהל. הביט בי, הסיט את המבט, בכה וחוזר חלילה. המבוגרים בקרון די השתעשעו מכל העניין, גם אמו, אבל למען שלום הקרון היא עברה למקום אחר. ילדה מהקומה השנייה הגישה לי שזיף. אמה נתנה לה וביקשה שתתן אותו לי. התביישה, התביישה, התביישה, ובסוף ניגשה עם אמה, עיניה הגדולות מביטות בי בסקרנות, והגישה לי. תודה- Xiexie- אני אומר. בבקשה- Bukeqi-  אמא שלה אומרת לה שתגיד לי, תגידי בבקשה. מתביישת, מתביישת. אני מגיש לה קוביית שוקולד והיא לוקחת. shushu. דוד. זהו התואר בו זכיתי עד סוף הנסיעה להיקרא מפיה.  

והרכבת נוסעת, משקשקת. "...ובמחוזות האלו הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח...".

ג'ון הוא חאני, מדריך טיולים, גר בצ'נגדו עם זוגתו. בקאשגאר הוא יפגוש קבוצה של בריטים שמגיעה מקירגיסטן, או נכון יותר כל הדרך מאירופה, ברכבים. נפגשנו ברכבת. את שמו האמיתי לא הבנתי. כמרבית הסינים הצעירים המשכילים הוא אימץ לעצמו שם מערבי קליט וכך הוא מציג עצמו בפניי. האנגלית בפיו מושלמת, והוא עוזר לי לתקשר עם אנשי הקרון. אנחנו מדברים מעט פוליטיקה. טיבט? אין על מה לדבר, זו סין. וטייוואן? הוא מגחך. כמובן. וכאן, שינג'יאנג? תשמע, הוא אומר לי, הכל זו סין אחת, מאוחדת. אבל כאן אין בחירות, אני מקשה. בחירות, יופי, הוא אומר לי. המערב אוהב לומר את זה על סין. אפשר לחשוב מה בוחרים בארה"ב למשל. בין אפשרות א' לאפשרות א'. אני ממשיל את סין לאיש זקן שהתרגל ללכת כל חייו עם מקל הליכה, הוא אומר. אם תרצה ללמד אותו ללכת ללא המקל, לא תוכל בבת אחת לחטוף לו אותו מהידיים ושיסתדר, נכון? הוא ייפול. אותו דבר אתנו. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד, והיינו חברה מאוד סגורה הרבה שנים. אי אפשר לצפות שבבת אחת נשתנה, ודווקא לתצורה שאתם מכירים. השינויים אצלנו צריכים לבוא לאט, צריך ללמד אנשים להשתנות, וזה לוקח זמן. אפילו, אפילו המקרה בכיכר טיאנאנמן הוא אומר לי, אפילו בו- אנשים נהרגו, זה נכון וזה עצוב, אבל האמת, אם זה גרם לאנשים להבין שהשינוי צריך לבוא אחרת, גם זה לטובה. אז אתה מרוצה מהממשל? אני שואל. תשמע, אני מסתכל על עצמי ועל האנשים הקרובים שמסביבי. טוב לנו. אני פועל לפי המשוואה הזו, אם לאנשים טוב, הממשל טוב. ובכלל, מה פתאום אנשים מהעולם טוענים כל מיני טענות, מתערבים בעניינים הפנימיים שלנו. זה לא כמו עניין בינלאומי בינינו ובין יפן או רוסיה בטיבט, טייוואן או שינג'יאנג. זה עניין פנימי שלנו, אף אחד לא אמור להתערב לנו בזה, ואנו מטפלים בזה בהתאם לאינטרסים שלנו. במילה אחת הוא אמר הכל. אינטרסים. מי שמחפש צדק יכול לבחור דת להאמין בה ש"צדיק ורע לו רשע וטוב לו", רק עד המוות, ואחריו הצדק כבר ייעשה, ומי שחזק יכול לדאוג לאינטרסים שטובים לו.

טורפאן. אם יש מקום שבעיני עוד מספר שנים יהיה אימפריה של תיירות חוץ, נווה מדבר על דרך המשי הצפונית, זה כאן. לפי הטענות המקום השני הנמוך ביותר בעולם אחרי ים המלח שלנו. חם אש. כאן מתרחש מה שאני קורא לו "אפקט האוטובוס". אפקט האוטובוס הוא תחושת החום שחונק אותך כל כך ברגע שאתה יורד ממנו, כמו בטיול שנתי למדבר יהודה, שאתה בטוח שחם לך כל-כך בגלל המנוע של האוטובוס שקרוב אליך, ואז הנהג ממשיך בנסיעה ואתה נשאר חנוק.

מסתובב ברחובות, ענן חול מכסה את העיר. צועד את כל "רחוב הגפנים" עד סופו. צומת T. שני ילדים משחקים וצועקים. אויגורית מקומית מחפשת דבר מה חיוני בפח האשפה בפינה, עליו רשום באויגורית ובסינית, אולי תמצא משהו בר שימוש. אני חושב אם להוציא את המצלמה ולצלם, אך לא מספיק בכל מקרה. היא מסיימת, גרוטאה בידה. קוראת לשני הילדים, עולים שניהם על עגלת התלת אופן שלה, היא מעמיסה את הדבר מה החיוני שמצאה גם כן מאחור, עולה על הפדלים ונוסעת.

בערב יש הופעה, מעין תחרות רקדן נולד של העיר. להקות רקדנים מלהטטות על הבמה. אני נשען על הקיר מאחורי האמפיתאטרון בו מתקיימת ההופעה. בטורפאן אני נתקל לראשונה בתרבות המרכז-אסיאתית. ערב רב של עמים ופרצופים. האויגורים נראים כמו טורקים, שפמים קטנים לכולם, אבות אבותיהם הרי חיו כאן יחדיו לפני אי אלו מאות שנים עד שהטורקים עזבו מערבה והפכו לאימפריה העותומנית. הקזחים, נכון יותר לומר הקזחיות, דומים גם לסינים וגם לרוסים. חן סיני ויופי רוסי. אוכל, משום מה אוכל, הוא הדבר הראשון שמטייל שם לב אליו. אני ממש לא אנין טעם, לא מתפשר על אוכל בטיול, כי כל עוד אני יכול ללעוס, לבלוע ולהיות שבע, זה מספיק לי, אבל גם אני שם לב. בשר. הרבה בשר. שני שיפודי בשר עולים כאן שלושה יואנים, בערך שקל וחצי. והרי לא מדובר בבשר חזיר חס וחלילה רחמנא לצלן, אנחנו מדברים כאן על בני דודנו המוסלמים. מנה של נודלס עם בשר תעלה קצת יותר, בין שניים לשניים וחצי שקלים. במחוזות סינים אחרים אכלתי לעיתים שלוש ארוחות ביום שכללו אורז בתצורות שונות, כאן פעמיים ביום בשר.

בטורפאן אני פוגש את אקבאר, צעיר מקומי ששמח לתרגל קצת אנגלית. בצהריים חם ויבש, ואנחנו רוכבים באופניים לאגם נסתר. בוא נעצור רגע, הוא אומר כשאנו חולפים ליד עצי פירות יער. הרבה כבר נכתב על התחושה הנעימה שמציפה אותך כשאתה קופץ ביום חם לאגם של מים קרים, על הרצון לצאת מהמים, להתייבש, שיהיה לך שוב חם מאוד, רק כדי ליהנות מהכניסה החוזרת למים. אקבאר והילדים שרוחצים באגם מתלהבים מהמצלמה. אקבאר עושה שרירים, אני מצלם, והוא משביע אותי שבהזדמנות הראשונה אני שולח לו את התמונות למייל.  הילדים מתחרים בקפיצות למים, אני מצלם, אבל הם לא מבקשים שאשלח. באורומצ'י כבר שלחתי לו את הנבחרות.

אנחנו מדברים מעט פוליטיקה, הצד האויגורי. אתה יכול לדבר על זה ככה חופשי? קודם כל אני שואל. כן, הוא עונה, מפני שאתה מערבי. בבתי קפה אנשים לא ידברו על כך סתם כך. למה לקזחים יש את קזחסטן, לאוזבקים את אוזבקיסטן, לקירגיזים את קירגיסטן, אבל רק לנו אין מדינה משלנו? הוא שואל. אני מפספס תמונה שמספרת מבחינתו את כל הסיפור. מקומיים, אב ובן, על עגלה רתומה לסוס בנתיב הימני, ורכב מפואר ויפה, רכוב בידי סיני חאני עוקף אותם משמאל. את כל הנפט שלנו, שלנו, הוא מדגיש, הם לוקחים ומוכרים בזול במזרח, וכאן- יקר. הוא לוקח אותי לפאב אויגורי. לא מפואר. כל הכסף הולך לבעלי המקומות הסינים, לא האויגורים, הוא אומר. תשובה ברורה לא קיבלתי לא ממנו ולא ממקומיים אחרים, עד כמה הממשלה אכן מעודדת בצורה כזו או אחרת הגירה של חאנים לאזורים האלו. ג'ון, המדריך מהרכבת, טען בתוקף שלא מכריחים אף אחד. הסינים פשוט ילכו למקום בו קיימת הזדמנות להרוויח כסף בכבוד. לאחד זה כאן, לאחר זו שנגחאי. ואקבאר רק רואה מסביבו בינתיים יותר ויותר פרצופים חאנים, והוא זה שצריך ללמוד את השפה שלהם ולהשקיע בה ולא בשלו, כי רק כך יסתדר בחיים. ומה אגיד לו? שהוא צודק? שהוא טועה? שזה מזכיר לי קצת את מה שקורה מעט מערבה משם, במקום שקוראים לו המזרח התיכון ושמי כמוני יודע שהכל תלוי בפרשנות שאתה נותן ובצד ממנו אתה מסתכל? אך האמת, ולא אמרתי לאקבאר את זה, בין אם הוא צודק ובין אם הוא טועה, הוא ובני עמו בבעיה הרבה יותר גדולה מכל קבוצה אתנית אחרת שנלחמת על הגדרה עצמית, כי מי בכלל מכיר אותם? לא נעים לומר, אבל מי באמת יודע משהו על העם האויגורי ושמע על העוולות שנעשות להם? הם והטיבטים, אם כבר מדברים על צדק, די באותו מצב, אבל איפה הם ואיפה הטיבטים. אויגורים? אף פעם לא שמעתי על זה. ואם העולם לא מכיר אותך, אתה לא קיים. לפני שעזבתי את צ'נגדו אמרתי לבחורות מהקבלה בגסטהאוס שאני נוסע לשינג'יאנג. אוהו, תזהר שם מהמקומיים, מסוכן שם, אמרו לי. לך תילחם עם דעות קדומות. 

מטורפאן אני נוסע לאורומצ'י, העיר הגדולה ובירת המחוז. אורומצ'י עיר אפורה, או לפחות ככה חשבתי. כשהגעתי לתחנת האוטובוס המזרחית איש טוב הסביר לי איפה ואיך לקחת אוטובוס לאכסניית הנוער. כל הדרך אני מנסה להתאים את הסימניות הסיניות בשמות הרחובות לסימניות הרשומות על המפה שקניתי. עיר אפורה, אורומצ'י, או לפחות ככה חשבתי. בספטמבר שעבר עצרתי כאן ללילה אחד, בדרך להתגנב לטיבט ממערב. מהאוטובוס פתאום אני מזהה פינה מוכרת. פארק, גלגל ענק, הצוק.

שלושה נערים עם מעט אנגלית בפיהם מראים לי איפה לרדת ומצביעים על האכסניה. אני נכנס עם חיוך על פניי. ישראלי? שואל הפקיד, יש כאן עוד ארבעה. יופי, ספר להחליף. עוד חששתי שאתקע בלי.  אנשים טובים באמצע הדרך, שני זוגות ישראלים, רוכבים על אופניים. דרך המשי. משיאן שבמרכז סין עד נמל אשדוד שבמערב ישראל. רוכבים עד טורקיה ושם עולים על ספינה הביתה. ברגע אחד אני מרגיש קטן, ההבנה עד כמה העולם הוא גדול ועד כמה ארוכה רשימת הדברים שהייתי רוצה לראות ולעשות מכה בי באותו אזור עלום שם למטה בבטן, מעוררת את התאבון, רוצה לשמור על הגחלת. ברגע אחד מציפות אותי אותן תחושות שאי אפשר לקרוא להן במילים, אותו להט שהחזיר אותי לסין ושהביא אותי לשינג'יאנג. יש לפעמים תחושות של רוגע, של שלווה, הנחת המושלמת. הרי לעולם לא תראה הכל, אז תהיה רגוע. כשנכנסתי למיאנמר הרגשתי כך. אבל בסין? השלמות ההפוכה. להט, הבטן שורפת, רוצים לעשות, לראות, אין צורך לנוח אף לא לרגע, להיות בתנועה. רק שאני לא אאבד את זה, חשבתי כל הזמן כשממש רטטתי כשנכנסתי מחדש סינה. איזו מדינה יא רבנן, איזו מדינה. השוקולד הכי טעים בעולם יש כאן. הוא נוראי, אבל עבורי הוא מדהים. פתחתי את מפת סין ואמרתי לעצמי אני רוצה להגיע לפה, פה, פה ופה. גם חצי שנה לא תספיק. רק שאני לא אאבד את זה, חשבתי כל הזמן. אחר כך זה דועך, וחוזר במקרים כגון אלה. רק שאני לא אאבד את זה.

ואורומצ'י עיר אפורה. או לפחות ככה חשבתי. לא חשבתי שאשאר שם יותר מיום יומיים- מה, באתי עד לכאן כדי להיתקע בעיר סינית גדולה ומשעממת?- ומצאתי עצמי שב וחוזר לכאן שוב ושוב, נוסע למקום רחוק, להרגיש קצת "מגלה", חוזר, ומעביר באורומצ'י עוד מספר ימים. הולך למסעדות בעלות אופי מקומי . באחת מהן אנו פוגשים את ג'ניפר ומרק, זוג אמריקאיים, שלומדים באורומצ'י אויגורית. כל אחד ומה שעושה לו טוב. ברוב המסעדות המלצרים אויגורים, הרקדנים והרקדניות אויגורים, הזמרים אויגורים- או לפעמים אוזבקים- ורוב הסועדים חאנים.

סה לי מו חו. אגם סהלימו, סאריאם בשמו המקומי. אין לי מה לומר על המקום הזה פרט למעט שראיתי במו עיני. לא קראתי דבר על מקום זה טרם הגעתי אליו, ודבר אחרי שעליתי על טרמפ מהאגם אל אורומצ'י, "העיר הגדולה".

כה רבות אני צריך לרשום על המקום הזה, כל כך הרבה תחושות לתאר, שלעולם לא אצליח. על סאברג'אן, אמו, פאטימה אשתו ואחיה בורקנד שאירחו אותי ביארט הקזחי שלהם שלושה ימים, על שפת האגם. כמה זה כבר שלושה ימים? מעט מאוד. הרבה מאוד. רק יום קודם לכן עוד הגעתי באוטובוס לילה לעיירה הקטנה בורטלה, והאמת, רק רציתי שתגיע כבר הטיסה שלי הביתה. הרגשתי שאני אונס את המסע. הסתובבתי לי מספר דקות ברחובות העיירה עם התיק על הגב, עד למינימרקט שכבר דאג להיפתח בשעת בוקר מוקדמת שכזו. קניתי מספר דברים והרגשתי בנוח להשאיר את התיק אצל המוכר ולצאת לסיבוב בעיירה נקי יותר, קל יותר. אגם סהלימו יפהפייה, הוא אומר לי כשאני פותח מפה ותוהה מה התחנה הבאה. והנה אני כאן.

חלקתי לשם מונית עם עוד שלושה נוסעים. לנהג יש עיניים טובות. הסיני שלצדי משרטט את החומה הגדולה כדי לשאול אם ביקרתי שם אי פעם. ניסיתי להסביר שכן. בצד הדרך קברים מוסלמים. כרי דשא עצומים, גרים מונגולים או אולי אלו דווקא יארטים קזחים, כבשים, סוסים, פרות, יאקים. עיט דואה לו מעל הכביש, נעזר באוויר החם העולה ממנו. אני מנסה להסביר מאיפה אני. ישראל. Israel. איסאלייה, אני שובר את השיניים. לא, לא איטלי. פלסטיין, זה דווקא נשמע קצת יותר מוכר לפעמים באזורים האלו. לא, לא פאקיסטן. הסיני מלפנים שנראה כמו קזחי ענק שלא הייתי רוצה להתעסק אתו דווקא מפגין שליטה נרחבת. היטלר. אוושוויץ. שרון. עראפת. ישראל. פלסטין. סוגר שני אגרופים ועושה תנועה של "מכות". טוב. רע. איש על אופנוע עובר. מאחוריו מחבק אותו אדם נוסף וסוחב במאוזן זוג אופניים. הגעתי.

חמדנות מטריפה אותי, פשוט מטריפה, וזו הסיבה שהגעתי אל סאברג'אן.

מה היה כל כך מיוחד שם בעצם? איך אפשר לתאר מקום במילים אם גם תמונות נשארות אילמות? אולי היה זה הסוס בגשם, אולי שזכיתי לראות יארט לא רק מבפנים, אלא גם תוך כדי בנייה והקמה, אולי סתם העובדה שידעתי שתכף אני חוזר הביתה "אז למה לרוץ?", הרוגע, אולי הבדיחות שהרצתי אני אתם והם איתי, למרות ששפה משותפת לא ממש הייתה לנו, אולי ה"...my name is" שכל אחד מהם דקלם מול המצלמה, אולי הריקודים, הבירות, התמונות, השלוש מילים בקזחית שלימדו אותי, בורקנד שלא עזב אותי עד שהואלתי לקנות ממנו בעשרה יואנים תמונה במצלמת הפולארויד שלו, הנופים, הצבע של המים, הרוח שכמעט העיפה אותי מראש ההר, השקט, העיט בשמים, החלב הטרי, טוב הלב, התמימות. אולי הדרך של סאברג'אן לתאר לי מי בעיניו טוב, ומי רע. סינים? אני שואל, והוא מניף את אגודל יד ימין לאוויר. מונגולים? מניף את הזרת. אולי סדר היום שכלל את סדר יום המשפחה, אוכל כשהם אוכלים, עובד אתם במעט שהם עובדים, ישן כשהם ישנים. שקיעה מאוחרת על שפת האגם, מאוד. שעון בייג'ינג במלוא הדרו. 23:00, אני עייף, אבל לך תירדם כשעוד אור בחוץ. כל בוקר סאברג'אן היה נכנס אל היארט בו ישנתי אני, הקפיד לא לעשות את זה מאוחר מ-8:00 משום מה, כאילו שמיהרנו לאיזה שהוא מקום, וצעק את המילים הכמעט יחידות שידע באנגלית- ווייק אפ! ווייק אפ! אז קמתי, חצי צועק חצי צוחק עליו, ובצהריים משלים את שעות השינה. איפה הילד שלכם? אני מנסה להבין כשהם מראים לי תמונות. הוא ביינינג, בעיר, לא כאן. אנחנו כאן רק לקיץ, כשלא קר מדי.

ומה בעצם היה מיוחד שם כל כך? בערב האחרון שלי אצלם ישבנו ל"לחם ותה" במטבח/חדר האורחים/חדר השינה שלהם, וממש רציתי לבכות. מאושר, משלמות. זה היה איפשהו בין הבקשה של סאברג'אן שאתקשר אליהם למחרת כשאני מגיע לאורומצ'י- רשם לי את מספר הפלאפון שלו על דף- שיידעו שאני בסדר, לבין הבקשה של בורקנד, שבפעם הבאה שאני בסין, שאבוא לבקר אותם בסה לי מו חו. לבכות. בקשה אחת קיימתי, את השנייה אקיים.

וזהו. מהאגם אני תופס טרמפ של 700 ק"מ חזרה לאורומצ'י, פעם אחרונה. ארוחת צהריים אחרונה "במקום הקבוע", ברחוב ליד האינטרנט ומתחת ל-“carrefour”, אומר שלום למוכר שלומד אנגלית מלדבר עם תיירים, אורז את התיק, עולה על רכבת לבייג'ינג, עוד 41 שעות, רואה את ההכנות לאולימפיאדה, אבל זה כבר סיפור אחר, וטס הביתה.

ויהונתן גפן כותב ב"חומר טוב"- "...ואף אחד לא יכול לזכור את הזיכרונות שלי חוץ ממני".