לדאק וקשמיר- בין בודהיזם ואיסלאם

פרקי יומן מתוך מסע לצפון הודו, קיץ 2012.

 

דלהי. איזה חום. אני נמלט אל מונית משדה התעופה וכמעט ומתיישב במושב הנהג. טמבל, זו מושבה בריטית לשעבר. אני מנסה לדמיין את הבריטים המחוייטים שותים תה של צהריים בדלהי הרותחת. המלצה על דלהי ששמעתי לפני הגעתי, צא משם. לדלהי יש הרבה מה להציע, אך החום באמת בלתי נסבל. פרות ברחובות, זבובים על החרא, מצב הצבירה התמידי של הנהג הוא יד על הצופר, אין אפילו חוק תנועה אחד שמצייתים לו, רק עמוק בחדר מעט שקט, האוכל חריף אפילו בשבילי. אני מגדיל מעט בכל יציאה את רדיוס סיבובי, ונמלט חזרה לחדר. בקיצור, דלהי עיר נהדרת. 

 

Devprayag הוא כפר קטן השוכן על מפגש נהרות, האלאקנדה והבהאגירטי. לא היה זה כה חשוב ודרמטי אלמלא העובדה שמנקודה זו ואילך נקרא הנהר המשותף הממשיך דרומה בשם המחייב, הגנגס. מה יש כאן, במפגש הנהרות? האם התחלפו כאן המים? האם נוצרה לה קדושה מיוחדת? עוד אטבול ואחוש. מכאן ימשיך הגנגס בזרימתו, יעבור ברישיקש, יחלוף בהארידוור, העיר הקדושה מתוקף היותה האחרונה, או הראשונה, על המישור הגדול לפני העלייה אל ההרים, ומשם ימשיך הגנגס ויזדהם, ויהיה מי שיאמר וייטהר, עד הגיעו לוורנאסי על שלל גתותיה וגופותיה וימשיך לים. אנו טובלים במפגש, וברהמין לוקח על עצמו בשמחה את טקס טבילתנו ואת מאה הרופי כתמורה.

 

הארידוור תוקפת את החושים. אלפים מבלים לאורך תעלותיה במשך היום, רוחצים וכובסים בגנגס הקדוש. אני קופץ למים ונטהר. לקראת שבע בערב הכל פוסק. כולם מפסיקים לצעוק ולשחק, ומתיישבים שורות שורות לקראת הטקס המרכזי. יום יום, שנים על שנים, יושבים עשרות אלפי הודים לפני שקיעה, בטקס. לפעמים אני תוהה מדוע טקס דתי הוא כה מרשים במדינה אחרת.

עוד תהיה לי בעיה קשה עם הודו. אם לא הספיקה מדינה אחת בעלת מיליארד תושבים שמטרידה את מנוחתי בשנים האחרונות, עוד מעט יהיו שתיים.

 

קשמיר. בסרינגר אנו שטים על גבי האגם, שפעם היה פאר הממלכות ששלטו ונפשו כאן, וכיום מהווה בעיקר שוק ענק צף. האם ידעתם שיש המאמינים, בין היתר האחמדים הנמצאים גם בשכונת כבאביר בחיפה, שישוע קבור כאן, בעיר זו, ולא בירושלים? בקשמיר היו וישנם סונים, שיעים, צוענים, הינדים, פקיסטנים, הסינים לוטשים עיניים, הרוסים פעלו פה, הבריטים שלטו פה. בנוסף, קשמיר היא סוף, או אם תרצו ההתחלה, של מה שנקרא לו המזרח הרחוק. ממנה מזרחה "הרחוק", ממנה מערבה "מרכז אסיה". כך, בין מזרח ומערב, לא פלא שצמחו בה רעיונות ותיאולוגיות שונים וחדשים. (כך למשל, התפישה האוניברסלית האחמדית, מזכירה להפליא רעיונות פילוסופיים מזרחיים שונים. או למשל, יש כאלו שמזהים בקשמיר את אחינו צאצאי עשרת השבטים האבודים).

 

אז מה יש בקבר שמיוחס לישוע? שאלתי את מי שיכולתי. יש כאלו שאמרו ששם הוא קבור, יש כאלו שמאמינים שישוע רק ביקר בהודו, יש מי שמזהה שם רק את טביעת רגלו, יש כאלו שאומרים ששם קבור קדוש מקומי אחר, ויש מי שרואה בכך לא יותר מסיפור יפה. לקראת הביקור בנקודה היו שאמרו לי שבלתי אפשרי להגיע, כי היו שם חיכוכים בעבר, כך למשל אוסטרלית מטורפת ניסתה לחפור את הקבר, ומאז אסורה הכניסה, והביקור בכלל. היו שאמרו שתמורת תשלום קטן, ישמחו לארגן לי מפתח למבנה, והיו שאמרו שאין שום בעיה. עלינו על טוק-טוק וביקשנו לרדת ב"רוזבד", הוא מבנה הקבר. איך שירדנו באתר, קפץ בחור צעיר והתעצבן על נהג הטוק-טוק שבכלל הביא אותנו לכאן. שלפתי את המצלמה והוא בתקיפות אסר עלי. החלטתי להיות תייר חצוף, ובעזרת כמה הסחות דעת מצד מעין היקרה, צילמתי מספר תמונות של המבנה, בו נמצא הקבר. כמו הרבה אתרים בעלי מעמד של קדושה, המקום לצערי מהווה מוקד לעימות ובלאגן בין האנשים, במקום להיפך. 

(עוד על המסורת בדבר קברו של ישוע בקשמיר כאן)

 

בסביבת הכפר ארו אנו צועדים מספר ימים. נוף חד, ירוק במיוחד. בפאלו זועם נועץ עיניים. עזי פשמינה, או אולי כאן עוד לא גבוה מספיק, בדיוק נגזזות בכל אופן. את ארשיד, מדריכנו הקשמירי, אני שואל על הקשר עם הצוענים, מוסלמים גם כן. היחסים טובים? טובים. מתערבבים לפעמים, מתחתנים? לא. כלומר, אם גבר קשמירי יראה אישה צוענית, בסדר. והפוך? לא. לעולם.

 

נסענו מקשמיר ללדאק. אני אוהב לעבור בין איזורים יבשתית. כך יש השוואת לחצים, מעבר על סקלה שבין עולם האיסלאם של קשמיר, לעולם הבודהיזם של לדאק. איפה זו מסתיימת וזו מתחילה? לאחר מעבר זוז'ילה הנוף משתנה, המדבר הגבוה מתגלה, אך קרגיל היא עדיין עיר מוסלמית כולה. מולבק הוא כבר כפר מעורב, ובו המראה המרנין של מסגד הבנוי בתחתית גומפה בודהיסטית. בקרגיל בעיקר מוסלמים שיעים. ברחובות פוסטרים רבים של האייתולה חומייני, ולעיתים גם של חסן נסראללה. לפני שחסידי העולם-כולו-נגדנו קופצים, רק אשאל מה בעצם ההבדל בין כל מקום אחר בו תולים תמונות של מנהיג העדה? (כן, כמובן, להבדיל ולהבדיל, ואיך בכלל אפשר להשוות וכו' וכו'). רק אומר שאני בספק מי מהתושבים בכלל מתעמק במשנתו של אחד מאלו התלויים על הפוסטר, הטבח במסעדה בה אכלנו לא התעניין מאיפה אנחנו, ובעל הגסטהאוס בו ישנו ממש לא התרגש כשכתבנו בסעיף הלאום Israel. אולי הפוסטר פשוט הגיע עם העיתון או משהו כזה. מצד שני, שמעתי שבעיד אל-פיטר הפגינו באיזור גם נגד ישראל, אז אולי יש תקווה לחסידים.

 

בדרך ללה עוצרת לנו משאית ובה אב ובנו. משאיות ה-TATA המפורסמות והמקושטות. הם קשמירים, שכל שבוע עושים את הדרך הארוכה מסרינגר שבקשמיר, ללה שבלדאק. יומיים לפה ויומיים לשם. כל שבוע. ברדיו שירים הודים. בדרך עצירה, הם מרימים אותנו ממושבנו, ומוציאים תרמוס עם צ'אי. מוזגים לנו וגם לעצמם, למרות הרמדאן. תמיד הערצתי מוסלמים על חודש הרמדאן. מוכרים, עובדים, נוהגים, הכל כרגיל, כמעט. 

 

לדאק. כאן לא היו צריכים לבנות את מגדל בבל בשביל לפגוש את אלוהים. מקום לא מוכר עד עתה שכעת פרץ ועלה למקום גבוה מאוד ברשימת המקומות-לחזור-אליהם. חלום למטיילים, גן עדן לגיאולוגים, גאולה למאמינים. לפני שהגעתי לא שיערתי עד כמה הגיאולוגיה כאן מרשימה. תקלפו את חיי הדת והגומפות הבנויות על כל צלע הר, הנוף לבדו שווה את זה. אולי דווקא מתוך היותה "קצה" של הרמה הטיבטית, ומטבעם של קצוות, כאן התופעות רבות ומגוונות. קחו את הרי אילת, תכפילו ותשלשו, תוסיפו 4000 מטר, נהרות אדירים כזנסקר והאינדוס, שלג בפסגות, והגעתם. גרניט, צפחות, חוואר, משקע ימי, משקע יבשתי, קונגלומרט, מטמורפוזה, אדום, כתום, טורקיז, בורדו, חום, שחור, לבן. הלוואי והייתי יודע לקרוא בשם לכל תופעה וקימוט שראיתי.

 

סוק היא קוריאנית, שטיילה עימנו באחד המנזרים. הנה פסלו של שאקימוני הבודהא ההיסטורי, והנה מאיטרה הבודהא העתיד לבוא, הנה אוולקוטישוורה בעל אלף הידיים, והנה יאמה האוחז בנו בסמסרה. הנה נזיר המגלגל גלגל תפילה אישי, והנה דגל המעיף את המנטרה עם הרוח. הנה מעין מתעמקת בטאנקה, והנה סוק המשתטחת על הרצפה על מנת לדחוק את האגו. בציורי הקיר עשרות, מאות, דמויות הבודהא. כל אחד ואחד שונה. לאחד הנזירים מצלצל הפלאפון, והאחר מלווה אותנו החוצה חמוש במשקפי שמש. על הדרך אנו גם למדים על קוריאה, ועל תקוותיה של סוק לאיחוד עתידי עם הצפון, אבל, היא אומרת, האמריקאים לא ייתנו לזה לקרות. אל תאמינו לתקשורת, יש מי שרוצה לשמר את המצב הזה.

 

בטמיסגם אנו עולים למנזר, מסובבים בדרכנו את גלגלי התפילה. בזכות שמיעתה המוזיקלית של מעין היא מבחינה בתיפוף המרוחק. אנו עולים ועולים, ובחדר קטן הנזיר עורך פוג'ה. תוף, מצילתיים מיוחדות, דורג'ה, מודרה, פעמון, מנטרות הנקראות מתוך דפי התפילה העתיקים, כל דף מודפס בנפרד, על צד אחד. מעניק מנחות לבודהא ולאלים. בחדר הנזיר מציע לנו תה, ה-butter tea המפורסם של טיבט. תדמיין שזה מרק, אומרת לי מעין כשאני לוגם. אז אני מדמיין, ועדיין.

 

בדרך למטה קולות שירה וריקודים. אנו מציצים אל תוך בית הספר, שם הילדים עורכים חזרות לקראת יום העצמאות ההודי שחל למחרת. גאים מאוד, הלדאקים. אולי מפני שהם יודעים עד כמה איתרע מזלם לעומת אחיהם שמעבר לגבול.

 

תוך כדי ההליכה בטרק אנו חורגים לעיתים מספר מטרים מהשביל על מנת להקיף את הסטופה או המאני (אבנים מוחלקות עליהן מסותתות מנטרות, בעיקר מנטרת החמלה המפורסמת- אום מאני פאדמה הום) משמאל, ולא מימין. כך, אנו מקיפים את המקום הקדוש עם כיוון השעון, הוא כיוון סיבובו של הקוסמוס. אילו היינו למשל מחסידי דת הבון, דת נוספת הקיימת במרחב, היינו מקיפים את האתר נגד הכיוון, וכך פוגשים את הקוסמוס בסיבובו, במקום לרדוף אחריו. 

 

נכנסתי אל בית התה בערב וראיתי בחור מוכר. זהו פול, שהיה איתי לפני שש שנים חודש במנזר קופאן שבנפאל. בבת אחת אני חוזר אל התקופה המקסימה (ההזויה?) בה אכלתי ארוחה ביום, שתקתי למשך שבועיים וישבתי שעות מדי יום בישיבה מזרחית. פול, במהלך טיולו זה, זכה. באחת מעצירותיו באמצע-שום-מקום, בבית תה כלשהו, נכנס למקום לא אחר מאשר הוד קדושתו הדאלאי-לאמה, מלווה בשני שומרי ראש. לשבת לשיחת חולין עם הנעים באדם, הדאלאי-לאמה. חלום. קארמה.

 

ואם בטיבטים עסקינן, לאחר שנים שאני חשוף בעיקר לצד הסיני ולתעמולה שלו, הרי שכעת אני נחשף גם לצד הטיבטי והתעמולה שלו. (תעמולה? איך אתה יכול להגיד תעמולה על מה שקרה באמת? (ואני אומר, קונפליקטים צבועים תמיד בכל כך הרבה אפור, כה מעט שחור, ועוד פחות לבן. ואני ממש לא מזלזל במצב הביש בו נמצאים הטיבטים)). הנה למשל דבריה של אמו, חברתה הלדאקית של מעין, ובין היתר גם מדריכת תיירים בעלת אנגלית מעולה: הטיבטים בלדאק, ובהודו בכלל, זוכים עקב מצב פליטותם לאדמות והטבות מממשלת הודו. אנחנו, הלדאקים, פוחדים לרכוש מהטיבטים את האדמות שקיבלו באזור, כי מה יקרה אם יום אחד תהיה שוב טיבט חופשית? למי יהיו שייכות האדמות? הן יחזרו לממשלה. ואת חושבת שכל הטיבטים יחזרו, אם וכאשר תהיה טיבט חופשית?. לא, היא עונה. טוב להם כאן, הם עושים הרבה כסף בעסקים בכל רחבי הודו, ואני לא רואה מצב שיחזרו. המציאות חזקה מאידיאולוגיה, כך אני מקווה, ובינתיים נחשף למצבים ממש אבסורדיים, של מוצרים "מייד אין צ'יינה" שנמכרים בשוק הפליטים הטיבטים, או לאהילים סינים המקשטים את מסעדת "טיבט החופשית".

(אגב, שאלת הקשר בין הטיבטים ללדאקים, אותי לפחות, מרתקת. פעם חשבתי שמדובר באותו עם ממש. אך הלדאקים יודעים יפה יפה להדגיש את השונה. השפה שלנו אחרת, אנחנו נראים אחרת. אבל הרי תמונתו של הדאלאי-לאמה תלויה בכל חנות, בית, או מקדש? כן, אך הוא מנהיגנו הרוחני, לא הלאומי. אתם מתערבבים, מתחתנים? מעט מאוד. עדיף להיות אזרח, מאשר פליט בעל פריבילגיות)

בפהיאנג אנו מגיעים אל הגסטהאוס היחידי בכפר. על הדלת פתק- מבקר יקר, נסענו ללה, נחזור בערב, אתה מוזמן להתרווח בינתיים בחדר מספר 1. אני אוהב מקומות ואנשים עם תחושת פתיחות שכזו. אבל מה עם המטבח? נעשינו רעבים, אז קפצתי לשכנים. בכורתם בת ה-11 מלווה אותי למכולת, פשפש קטן שבדיוק היה סגור, לכן נכנסה אל בית המוכר, קראה לו, וכך זכינו אנו ל"מנה חמה", והיא לשוקולד. בזמן רתיחת המים מעין שרה עימה שיר, הגירסא הלדאקית של "שלום היא מילה שימושית, שלום". Julley.

 

מכאן אנו יורדים לכמה ימים חזרה לדלהי, לקצת רומנטיקה בטאג' מהאל, ולהרבה כאב ראש מחוצה לו. "משחק החוץ" שלי בהודו מסתיים בניצחון מוחץ של מעין. אני מקווה שבמשחק הגומלין המתקרב בסין אצליח להדביק קצת את הפער.